מוקד התלונות

" א וףףף!! שוב פעם תפוחי אדמה!!!" רוטנת בת השבע-עשרה."אמא, 

למה עדיין לא קנית לי?!  אמרת לי שתקני לי 'כדור מבוך' כבר מלפני שבוע, 

כבר לכו -לם יש, ורק אני משתעמם בהפסקות, כי אין לי עם מי לשחק..." 

מתמסכן בן התשע. כעבור שניות מספר נכנס אחד הבנים הגדולים 

למטבח כולו נמהר, שמא יאחר, בכדי לקחת משהו, ומבלי לשים לב הפיל 

את תרכיז התפוחים שהיה עומד פתוח בקצה השיש. נוזל דביק כיסה 

את רצפת המטבח. "אמא, תמיד אמרתי שלא צריך לתת לשרוליק להכין 

פטל לבד! עכשיו הכל נשפך שם ואין לי זמן אפילו לנקות!" רותי הקטנה 

נכנסה בזחילה למטבח, ולאחר השתעשעות קלה בשלולית התרכיז הדביקה 

עשתה את דרכה אל עבר חדר הילדים.לא עברו להן 15 דקות, כשלפתע 

נשמעו דפיקות בדלת. שרה מציצה בעינית ורואה את חמותה. "מצאה לה 

מתי לבוא...", חשבה לעצמה, "כל הבית פוגרום, רק חסרות לי ההערות 

שלה עכשיו..." שרה פותחת את הדלת, משתדלת להאיר פנים. "שלום, 

איזו הפתעה..."  אופן הליכתה בהיכנסה לבית, מנסה לפלס לו מעבר בין 

כל המשחקים המפוזרים, וסוליות נעליה שהחלו נדבקות ברעש מעצבן 

לרכז התפוחיםה מרוח ב'מרחבי' ביתך הקטן נתנו לשרה לנחש מה יהיה 

המשפט הבא שיצא מפי החמות. ואכן, זה, לא אחר לבוא. "מתי שטפתם 

כאן בפעם האחרונה?!" ושרה, אחרי בוקר עמוס של סידורים בבית ומחוצה לו,

בשעת צהריים חמה ולחוצה, כשלא הספיקה אפילו להכניס כוס מים לגרונה היבש,

 מרגישה כאילו פתחה "מוקד תלונות." אנו מתארים לעצמנו שהתיאור שלעיל 

אינו אופייני בכל בית, אך בטוחים אנו, לצערנו הרב, שהוא שכיח מאוד באופן זה 

או אחר ברבה בתים, המוסדות והאוכלוסיה בכלל. אחרת, כבר היינו עסוקים 

בהקרבת קורבנות תודה בירושלים, בבית המקדש השלישי, שיבב"א. חשבנו על 

זה פעם, שהאנשים העובדים ב"מוקד תלונות" של חברות שונות, הינם אולי 

האנשים שקל להם יותר לשמוע תלונות כל היום: א.כי זה התפקיד שלהם. 

ב. הם מקבלים על כך כסף. ג. הם עברו הכשרה לכך. ד. בד"כ התלונות אינן 

עליהם אלא על המוצר / השירות שהחברה בה הם מועסקים מספקת. תהינו 

לעצמנו, האם זה הופך את אותם העובדים לבעלי מידת סבלנות מופלגת, או 

כאלה שלא מתרגשים מתלונות של הסובבים אותם, או, שברגע בו הם מניחים 

את השפופרת הם פשוט אדם אחר וגם הם מרבים להתלונן כל אחד על 

אשר מפריע לו? כי קנטרנות הינה מחלה מדבקת ונרגנות היא תכונה 

קשה ומעצבנת ושתיהן אף עוברות בתורשה. עובדה, שבדור המדבר עם 

ישראל הרבו להתלונן ובכו בכיה לחינם ועל כך קבע להם הקב"ה בכיה 

לדורות, ובתי המקדש נחרבו, הגלות מרה וקשה ובית המקדש השלישי עדיין 

לא נבנה, כי אנו בעצמנו ממשיכים להתלונן. בניית ביהמ"ק תלויה בתיקון המידות, 

וכל המידות מבוססות על אמונה. כשאדם מרבה להתלונן, זה נובע מקטנות אמונה,

 שהאמונה שלו בבורא עולם ובאופן בו הוא יתברךמנהיג את העולם חלשה. 

עליו להתחזק באמונה כדי להבין בכלל שיש לומה לתקן במידותיו.
די לבכיינות!

נסו לדמיין לכם סיטואציה בה ילדיכם הקטן מרבה לבכות כי הוא רוצה משהו 

שאתם החלטתם לא לתת לו כרגע, כי לא מגיע לו מפאת התנהגותו השלילית או 

כי זה לא לטובתו. מה זה גורם לכם? א. זה לאמפריע לכם כלל (כי אתם 

שלמים בדעתכם שהחלטתכם הינה הדבר הכינכון וטוב עבור הילד). ב. אתם 

מנסים לשדר קור רוח, אך בתוככם משהו מתחמם ועומד להתפוצץ. ג. אינכם 

מסוגלים לשמוע את הבכיולכן אתם כועסים על הילד / גוערים בו ואולי, חלילה, 

אף מרימים עליו יד / מנסים להשתיק אותו באיומים, כך שהוא מרגיש כאילו 

הבכי תקוע לו בגרון כמו גלולה מרה ( יש להזהר מכך מאוד מכיוון שבכי משחרר 

את הכאב שבפנים, ואם לא מאפשרים לו לבכות הכאב ממשיך לכרסם מבפנים, 

ואז כשהילד גדל ואף נהיה לאדם מבוגר, הוא לא מאפשר לעצמו לבכות וכל 

מה שמעיק עליו נשאר חסום עמוק בפנים ומזיק לו) / שולחים אותו הרחק מכם 

או פשוט אתם בורחים מהבית – העיקר לא לשמוע ולא לראות. בהזדמנות זו, 

נדגיש, שכאשר אין אנו יכולים לשאת בכי של ילד, זה נובע מה 'תת-מודע ' 

שלנו. ישנם מקרים בהם ההורה לא יכול לשאת את הבכי מכיוון שבעבר הוא 

עמד במצב בו נבצר ממנו מסיבות שונות לסייע בעבור ילדו בשעת כאב, או 

שילדו הרבה לבכות כשהסיבה לכך לא היתה ברורה להורה (אפילו בהיותו 

תינוק), כך שההורה חש חסר אונים ומתוסכל. תחושה זו עלולה ללוות 

את ההורה לאורך שנים, ובכל פעם שהילד בוכה זה מציף בו את 

אותו התסכול. בטיפול רגשי ניתן לגלות את החוויה הראשונית שנמצאת 

בתת מודע ולנטרל את הרגשות הקשים שמתעוררים בהורה בכל פעם מחדש 

וגורמים לו להגיב בצורה לא מתאימה / ראויה,  ע"י כך לאפשר להורה להכיל את 

ילדו ברגעים של בכי (אפילו בכי סתמי), ואף לעמוד מולו מבלי 'לצאת מהכלים'. 

כשילד בוכה ואין לו סיבה מוצדקת לכך, יש ללמדו ולהרגילו להביע את רצונו, 

רגשותיו וצרכיו בדיבור. תוכלו לפתוח במשפט כמו: "אני מבינה שמשהו מפריע 

לך, את רוצה להגיד לי מה?","אני מבין שאתה מתקשה, במה אני יכול לעזור לך?"

 נעים יותר לשמוע את הדברים בדיבור מאשר בבכי. גם החברה הסובבת 

את האדם המתבכיין עלולה מהר מאוד לדחות אותו. ואין מדובר רק בבכי ממש, 

גם ריבוי תלונות מתפרש כהתבכיינות - "זה, אף פעם לא טוב לו, תמיד מתלונן. 

אם אי אפשר לספק את רצונו ולרצותו שילך..."

כאשר קיים פער בין המצוי לרצוי - בין מה שהאדם רוצה שיהיה לו לבין מה שיש לו,

 נוצר אצלו תסכול, ואז השאלה איך הוא בוחר להתמודד עם הפער כדי לצמצם אותו.

 אם הוא ישקע בבכיינות, כל הזמן יתלונן על המציאות בה הוא חי וישאל שאלות

 של 'למה?' – למה לי אין?!  למההוא מקבל יותר ממני?!  למה שום דבר לא 

מסתדר לי בחיים?!  למה הילדים שלי כ"כ קשים?!  למה הבעל שלי לא מצליח 

בלימוד / לא קובע עתים לתורה?!  למה נגזר עלי להיות ככה?!  הוא רק יגדיל 

את הפער, יגביר את התסכול ועלול להגיע לידי עצבות, יאוש,  מרה שחורה,

 אשר יגרמו מהר מאוד גם לבעיות בריאותיות בגוף מלבד בנפש. כשאדם נוהג כך, 

הוא למעשה אומר בין השורות: "אני יודע מה טוב בשבילי! הקב"ה(חלילה) 

לא נוהג בי כראוי, מגיע לי יותר!" כלומר, יש בכך חוסר אמונה בד' ובדרך 

הנהגת העולם על-ידו יתברך. אם אדם בוחר להתחזק באמונה ולראות את 

יד ההשגחה של ד' עליו בפרט ועל הבריאה ככלל, הוא יכול להגיע לידי השלמה 

עם מציאות חייו והקורות אותו, ואז ממילא לא יהיה פער – הוא ירצה את מה שד' 

זימן לחייו, ואשרי האדםהשמח בחלקו- גם בחלקו עלי אדמות וגם בחלקו 

לעולם הבא.  תרגיל: היו מודעים לנושא וערים לפעמים בהן אתם מתלוננים 

ולא מספיק משלימים עם מה שקורה בחייכם: 1.סיפרו ורשמו לפניכם כמה 

פעמים ביום אתם מתלוננים, שואלים"למה?!" – לא רק כלפי שמיא, אלא גם 

כלפי הזולת (כשאתם לאמרוצים מספיק מהזולת - מהדרך בה הילדה שטפה 

את הכלים, מיחס הבעל, מהספק האישה, מהתנהגות הילדים, מהשקעת 

המורה בבתכם וכד', אז גם אם לא תאמרו להם מילה(במקרה הטוב), 

הם יחושו בחוסר הערכה ובזלזול כלפיהם וגם בהם יווצר תסכול, כי הם לא 

מצליחים להשביע את רצונכם ).2.בכל פעם שתתעורר בכם השאלה 'למה?',

 שתרגישו חוסר השלמה עםהמציאות והקורות אתכם, אכזבה (מעצמכם, מהזולת),

 בכל 'אוף!',בחנו את הדברים בעיניים של אמונה. אמרו: "זה רצון ד', וגם זה לטובה,

אפילו שכרגע קשה לי לראות זאת!"  תוכלו לחשוב עלאפשרויות רבות של צמיחת 

טוב תכליתי מהנעשה, או ממה שלא נעשה: א. כפרת עוונות- אם נגרמה לי 

עגמת נפש, ולו הקטנה ביותר (הילד הפריע לי לישון, תפסו לי את החניה, 

פספסתי את התור, איבדתי סכום של כסף וכד') הרי זה מצד מעשי ויש בכך כדי 

לכפר על עוונותי. הכל בצדק מצד ד', ולא קיים אצלו יתברך עוות דין,

 חלילה. ב.השקעה משתלמת- היה עדיף לקבל את הצער הזה על פני ייסורים

 אחרים. כשאדם משלים עם קורות חייו ושמח בהם - גם כשלעין האדם 

זהו נסיון לא קל, הוא זוכה לשכר עצום שלא יכולים לשער, ומונע ע"יכך גזרות קשות

 יותר מעצמו ומכלל ישראל בכלל. האמונה עוזרת לאדם לעבוד על מידותיו, להתגבר

 על כעס, עצבות, תאוות, קנאה ועוד. היא נותנת בו כוחות אדירים לעמוד בשתיקה,

 לא למהר להגיב, להכיר בטובה ולקבל הכל באהבה. השמחה ממלאת אותו 

ושלוות נפש מציפה אותו. ונפש בריאה בגוף בריא. חישבו: "עדיף לי שהילדה 

תשטוף אתה כלים וזה לא יצא כ"כ טוב (אוכל ללמדה בדרך מכובדת 

לעשות זאת כראוי), אך ברוך ד', לפחות היא רוצה לעזור. "יש בנות 

שבכלל לא עוזרות." התינוק לא רגוע בלילה ואני לא ישנה טוב, אבל ברוך 

ד' זכיתי בתינוק (מסכן הוא, שבגלל שמגיע לי עגמת נפש עשו משמים שהוא לא 

יהיה רגוע...)", "אשתי לא מספיק מעריכה את הנתינה שלי, אבל ב"ה, 

זכיתי להתחתן, יש כאלה שנשארים לבד כל חייהם...", "אנו מתמודדים עם ילד 

בעל מוגבלות שכלית / נפשית / פיזית, אשרינו שזכינו שהקב"ה ראה בנו 

שליחים נאמנים לשם כך. הדירה לא כ"כ מתאימה לצרכים שלי, אבל בעצם 

תודה לד' שיש לי בית לגור בו. זוג צעיר מספר: "כשבננו הבכור היה כמעט בן שלוש,

 החלטנו לצבוע ארון מדפים בצבעי שמן בגוונים שונים. במשך כל הזמן בני 

עמד מהצד והשתוקק מאוד גם הוא לצבוע. לא אפשרתי לו, כי זה היה מאוד 

מלכלך וגם היה חשוב לי לסיים בזמן בכדי שלא אאחר לעבודה (משמרת ערב). 

לאחר שסיימתי לצבוע, התחלתי להתארגן, ובני ניצל את ההזדמנות והחל מורח 

את הצבע הנותר במברשת על המדפים הצבועים, ואף שם עליהם נייר שהיה ליד.

 החלטתי שאני לא כועסת, וראיתי בנעשה כפרת עוונות בשבילי. השכבתי את 

הילד לישון והמשכתי לנקות כמה שהספקתי. כשבעלי הגיע סיפרתי לו את אשר 

קרה ובקשתי את עזרתו בנקיון. גמרנו אומר בלבנו, שאנו מקבלים זאת 

באהבה ולא כועסים על הילד. לאחר שהלכתי, בעלי המשיך לנקות ושם 

לב לרעש מוזר. הוא הסתובב לחפש את מקורו, והבחין שהפלסטיק 

של מנורת הפלורוסנט ניתך מחום וטיפות פלסטיק ואש החלו לנטוף ממנו ולשרוף 

את מפת השולחן שהיתה מתחת. תוך שניות אחדות האש התפשטה. בעלי 

מיהר להוציא את הילד מחוץ לדירה וקרא לעזרה. בינתיים הוריד את השלטר 

בארון החשמל וניסה לכבות את האש. העשן מילא את כל חדרי הבית. האש 

כבתה, כשבניסי ניסים, לא הספיקה להגיע לספריה ולשטיח הגדול שהיו אף הם ליד.

 הודינו לד' על ההצלה, ואמרנו לעצמנו- אנחנו כיבנו מהר את האש 

שנתעוררה בלבנו, בחרנו לא להתלונן ולא לכעוס, ומידה כנגד מידה, הקב"ה, 

כיבה את האש בביתנו ללא כל נפגעים, ב"ה. אל תפסיקו לומר תודה לד' 

ולזולת - גם כשקשה לכם. היו מלאי הכרת הטוב וחיו בהרגשה, שאף אחד לא 

חייב לכם כלום, וכל הנעשה הוא לשם תיקון נשמתכם. אם כך, אין מה להתלונן!

בהצלחה